רשימת השירים
רשימת השירים
Caminante
“Caminante,
No hay camino,
Se hace camino al andar..”
פרק ראשון: פרידה
פרק ראשון: פרידה
פזור רגש ופזור דעת הוא נכנס בעד הדלת.
כה מוכרת באי חריקתה, כה ידועה בתנועתה.
והחדר, על קירותיו, על ניחוחו, על תמונותיו החרוטות, הרגיש זר.
אך לא הייתה זו זרות קרה או מנוכרת, אלא זרות מסקרנת, כזו שהובילה אותו בעד המפתן.
בפסיעות שקטות מעבר לערימות החול וגלי האגם, מעבר לשעמום ולתשוקה,
מעבר לחלום וליקיצה, עד למקום בו יכול היה לראותו.
שכוב. עיניו היפות עצומות ושלווה של ידיעה על פניו.
אם היה שם אדם נוסף בחדר חוץ משניהם – כמה דומים היו נראים לו, כמה שונים.
במצמוץ היו מתחלפות הפנים.
אך לא נכח שם איש מלבדם. אחד על מיטה, אחד על כסא לצידה, ואור נעים בקע..
"מאיפה מתחילים?"
"מהסוף", אמר וחייך קלושות
"אז להתראות", הצטרף אליו בעיניו ואז נדם.
"איך זה מרגיש?"
"לא יודע, קשה לתאר….. מרגיש חד פעמי"
"זה כואב?"
"כבר לא"
"אני מבין"
"אל תגיד אני מבין כשאינך מבין דבר רק כדי לדבר. מותר גם לשתוק.. מותר גם לא להיות כלום"
הנהן בְּרַכּוֹת
"אתה נראה טוב.."
"אתה חושב? אני לא מזהה את עצמי במראה.."
"נו.. כמו שאמרתי.. אתה נראה טוב.."
"אני מפחד"
"ממה?"
"להיות בלעדיך. להיות לבד."
"מה בלבד כה מרתיע אותך?"
"שאשתגע. שיכאב. שישעמם. שאמות"
"אתה אוהב?"
"את מי?"
"לא את מי או את מה. האם אתה אוהב?"
"אני משתדל"
–
"אז אתה לא לבד. זכור שבסוף היום או שיש במשהו אהבה או שאין בו.
זה כל ההבדל בין כל מה שיש. או אין."
"מישהו אמר לך כמה זמן?"
"לא יודעים."
"כל זה ועדיין לא יודעים"
"כל זה. ועדיין לא יודעים"
"מבלבל"
"מבלבל"
צחקו יחד.
"אני אתגעגע"
"אולי. ואולי לא. דע.. היכן שהיא לא תיקח אותך, כולם איתך, ההיו והיהיו,
ומותר לאהוב גם בלי להיות קרוב"
"מותר גם לכאוב?"
"כל דבר שכשנכבה האור יעשה בך טוב. אתה יודע מתי..?"
"בקרוב." אמר והביט אל הדלת "קרוב מאוד"
"אז כדאי שנאט" אמר ושוב חייך את חיוכו המדבק
"כן.."
האור נע באיטיות, הקירות התקלפו והחליפו בגדים, הדלת שינתה מיקומה.
המיטה הייתה לאוקיינוס והתקרה לשקיפות, ולאחר שעבר שום זמן, שאל האחד את האחר
"זה מתחיל בשמיים. איך אדע שם איפה היא?"
"לא תדע. ולכן בשמיים היא צריכה להתחיל, איפה שאין סוף ואין התחלה, אין כיוון, אין שביל,
כמעט ואין קול"
"אני מבין" אמר ועיניו לחלחו
"אני חושב שהגיע העת ידידי, בני, אחי.."
"אני."
"אז שתהיה – "
"דרך – "
"צלחה, "
"לי "
ולך."
הוא רכן לעברו ודמעות זלגו על סדין בצבע תכלת. חיבק חזק כמו חיבוק אב לילד, כמו לוויה,
כמו לידה ראשונה, כמו לשחרר, כמו להתאהב, וכשהרפה..
כבר לא היה. וגם לא מיטה. או חדר. או אור נעים. נותרה רק
הדלת.
אז ארז מילותיו. פחדיו. תשוקתו. שתי עיניו.
ויצא לפגוש את עצמו. ואותה.
וכשצעד דרך דלת הבין כי לא הייתה זו פרידה,
אלא פסיעה ראשונה.
היום הלכו בי שניים
"היום,
הלכו בי שניים,
האחד היכרתי,
האחר.."
פרק ראשון: פרידה
פרק שני: הקשת
בדרכים הוא חושב על קֶשֶׁת. ולפרק בשביל להרכיב. אולי כואב לכל צבע לבד.
אולי גם שם יש רצון לחזור לאנשהו, איפשהו, כלשהו.
על חלון הקרון משתקפים הרים וגבעות, בתים טובלים באגמי עצים מוריקים וכל כמה זמן שוטף
את כל זה נחיל מים שמרגיש כמו חי.
אולי גם הוא לא זוכר שלפני רגע היה מחולק לרסיסים וירד משמיים בטרם נשבר על שמשה
ונסחף לנתיב מאוחד וספונטני.
אשה מניקה. הוא רוצה גם. לא החלב, לא התשוקה. החיבור בינך לדבר הנמצא במקומו.
נדמה לו שאולי זה אחד המקומות היחידים שלא נדבקים בסימני שאלה.
ויש הפגנה נגד כאב ואפשרויות אם היום או מחר וברדת ערב זה באמת לא משנה וגם לא משנה
מי אומר.
בין קווי ההרים ישנו סוד שמזכיר לו לאן הוא הולך. אם היה יכול היה מתאר אבל אין באמת איך.
בבוקר. באותו המקום הוא פוגש.
"גם אני עשיתי דרך.. תשעה חודשים. מהתופת עד כאן. והן שלוש קטנות. והיא.
ואני פה. מלטף ספסלים"
בשלוש שפות בלי גבול אחד הם משוחחים. לא כמו שסיפרו להם.. כי לכאב אין גבולות.
גם לא לאהבה – הוא מנסה לזכור.
ולכן אחרי יד, בא חיבוק, וגם עזרה, וכשנפרדים הוא שב על עקבותיו, באותה הדרך בה בא,
ונותן רעיון..
רעיון מביא מבט חדש לעיניו, ולמרות שמתגעגע ולא יכול לשוב, אולי יש בו קצת תקווה. מעט.
אי אפשר לברוח מעצמך.
והטווס עסוק בחיזור.
פעמוני אמונה מצלצלים בזמן.
בכיכר העיר הוא יושב.
מנסה לתת לקרניים להישבר
בדיוק כפי שהן רוצות..
ממתין בי צופה
"ממתין בי צופה
עושה אהבה עם ספסלים
וכשהולך בי חשוך עיניים ובהיר לב
אני נוטעת שאלה
צמד –
האחד חוטף מסגרות רגעים
חוֹוֶה מציאות דרך צבעים
האחר מעולם לא שם קו בין
אפלה ואור
האם באמת
משנה איפה
כל זה
קורה?"
פרק שלישי: הציפור
פרק שלישי: הציפור
רכסי הרים נמתחים אל האופק. זה סוג אחר של אופק. לא כדימוי או קלישאה. אלא כמו
שבמקומות מסוימים בעולם העננים קרובים או רחוקים יותר, לפעמים גם טיפות הגשם שונות,
לפעמים.. אפילו האנשים מדברים בשפה שונה. נראים אחרת. חושבים שונה.
אופק אחר. כזה שמאפשר לו, בעת זריחה, לחשוב שאולי עוד לא ראה כלום למרות שבילה כבר
תקופה על פניה של האדמה.
טיפות זעירות מעטרות קצוות גבעולים, עדרי כבשים ועיזים מתעוררים לחיים מפעמון המנהיג,
השמיים החליפו סגול בכחול, הציפורים מנגנות את ניגון הבוקר, כלב נובח במרחק.
כשאין רעש נדמה שניתן לשמוע הכול.
ציפור אחת יושבת על ענף, הוא מחליט לדבר איתה.
"שלום"
"צוויץ צוויץ"
"מה?"
"סתם.. צוחקת איתך.. שלום"
"את מדברת"
"גם אתה"
"צודקת"
"מי אתה?"
"אני הצועד. ואת?"
"לא יודעת. שאלה טובה"
"אבל יש לך שם?"
"לא יודעת, לך יש?"
"שאלה טובה..
..את יודעת, תמיד קינאתי בציפורים"
הציפור הניעה ראשה מצד לצד וקיפצה אל גדר התיל
"מדוע?"
"בדיוק בגלל מה שעשית עכשיו.. כשעברת בקלילות מן הענף לגדר.."
"על מה אתה מדבר?"
"הרי הרגע עפת מהענף לגדר?"
"אני לא ממש יודעת מה זה 'ענף' או מה זה 'גדר' אבל מה שבאמת מעניין אותי זה 'עפת'..
מה זה אומר!?"
"כשאת מנופפת..ב…ידיים שלך… את מתרוממת מהאדמה.."
"אני חושבת שאתה מתבלבל. כשאני לא מנופפת, אני צפה עם הכדור הגדול"
"כלומר, את לא עפה?"
"לא יודעת, אני פשוט זזה ממקום. למקום.."
"באוויר?"
"מה?"
"את יכולה לראות הכול מלמעלה, וגם מלמטה"
"ואתה?"
"שאלה טובה. בכל מקרה הייתי שמח ליום אחד להתחלף איתך, לעוף – סליחה, לזוז, לנוע,
לצוף, לרחף, לא משנה איך תקראי לזה – ממקום למקום."
"אתה יודע מה אני הייתי רוצה?"
"מה?"
"זה קשור לאיזה שמועה ששמעתי.."
"לגבי מה?"
"אתה יודע מה זה 'דגים'?"
הלכו בי רבים
"הלכו בי רבים,
ולבי נתון
לאלו היודעים להמשיך
גם כשלא לגמרי רואים"
* זה מתחיל במוות
*
זה מתחיל במוות
לא כי זה הפוך
דווקא כי באותו הזמן בדיוק
יושב נהג מונית על דלפק הבר
מריח ארוחה שהוא לא יכול להרשות לעצמם
פרצוף כזה רואה פרצוף אחר
אני יכול להבין את כל השפות
בלי לשמוע מילה
אבל מוות כולם מבינים
צעקת הדממה
הנהג יסיע עצמו הביתה במחיר נוח
המלצרית תעשה חשבון נפש לכולם
אפשרויות יחלפו כמו עננים
ואני ממשיך. להיוולד.
ללכת נמהר
"ללכת נמהר
מרגיש בי
כמו לא ללכת
כלל"
פרק רביעי: הפחד
פרק רביעי: הפחד
הרי הוא מפחד לפגוע יותר משמפחד להיפגע
ובגלל זה נפגע
זעקות אימים בשעה החשוכה ביותר
זה הלב מדבר או הפה החסום?
הרי הוא מפחד שזה עיגול
ובגלל זה מרובע מדי
ואז כואב ברגליים כמו בנשמה
הרי הוא מפחד להישכח בצידי הדרכים
וכשימצאו אותו כולם כבר יהיו
מתים מדי
חיים מדי
הרי הוא מפחד לשכוח
ובגלל זה שוכח
היא אמרה לו שלהמשיך הלאה בלי תשוקה
זה כמו ללכת לאחור בשעמום
הזר המוּכָּר שוב מנופף לשלום
הוא מפחד להסתכל כעת
מפחד להשתקף מפחד להשתתף
לכעוס לרמוס לכסוס
הוא מביט לפחד בעיניים ומפחד למצמץ
כי לא רוצה להפסיד אפילו שנייה..
בלי פחד
"לך בי בלי פחד
יחף
כמו שאתה אוהב
וכך
אוכל לדעת שזה אתה"
פרק רביעי: הפחד
כשהחבר הפנסיונר הזמני שלי להליכות ארוכות
סיים את ארוחת הערב ואמר
“I’m gonna call my wife”
לא יכולתי שלא לראות אותנו
אז הזמנתי קפה
וחשבתי לאט
לאט..
פרק V: האחר
פרק V: האחר
מה זה בכלל אומר להיות אני?
הכול משתנה כה במהירות
רגע בהירות
רגע אי-נראות
עברתי עולמות בהליכה
כל צעד מרחיק ומקרב
אני כואב בלעדייך
וחופשי בלעדיי
רוצה להיות הכול ולהעלם
להיות אני אחר
אחר אני
כותב כדי להיזכר
ולשכוח
אחת ולתמיד
הרגליים כואבות כמו שלא כאבו לי
מעולם
ואמשיך ללכת עד שאבין
שכבר מצאתי
מזמן..
אני לא חושבת שאתה עצוב
"אני לא חושבת שאתה עצוב כי אתה עצוב
אלא כי אתה לא שמח"
פרק 6: אפשרויות
פרק 6: אפשרויות
גם הזמן יכול להתכווץ, להתגמש, לעצור או לרוץ
לא רק הוא
וכשחלף בנווה המדבר, שתה דמי בית, אכל פרי אדום
וראה את מטפחתו שלו על ראש חוטב
ומאחור את השדה שיכול היה להוליד בו את ילדיו – חש צביטה קטנה בלב.
על כל נתיב של כן, חמישה שנחסמו, על כל נתיב של לא, חמישה שנסללו.
האשה האוורירית, לבושת הוורודים, גם היא יכולה הייתה להיות אהובתו
ואז אולי הכאב היה
שייך לשמלתה או לזוג עיניה,
ומישהי ששמה אחר מהשם המלווה
את לילותיו הייתה מספרת על נתיבי רצון
אחרים.
הרי, גם לוח השנה, הזמנים, תזוזות הכוכבים –
הם סיפורים של בחירת שביל שאנחנו נהנים
להשתעשע בהם, כדי שנוכל לספר לאיזה נכד:
" "במקרה" פגשתי ב… "
-
–
פרק 7: שאלות
פרק 7: שאלות
אולי אני כבר לא אני
אולי כולם יודעי דבר
אולי אני יודע כבר
נדמה שמילותיי מתמעטות
מצטמצמות
מדוע הכול תמיד כה חזק?
מדוע כלום אינו מספיק להיות פשוט כלום
צלילים חזקים מרפאים
סקרנות חדשה
אני מת
מת
מת להיות חדש
אני חי
חי
חי
תמשיך לשאול
תמשיך לשאול
תמשיך לשאול
אתה הולך לאן
"אתה הולך לאן שאתה רואה,
או שאתה רואה לאן אתה הולך?"
פרק 8: כאב
פרק 8: כאב
הוא ניצוץ מחדש, בלילות יש פגישות סודיות
עם מראות ישנות.
גיבורי ילדות מתערבבים עם סמטאות מיניות
זרים הופכים לאחים, פחדים נוזלים
בנהרות יפהפיים.
את הילד הוא שואל איפה כואב
הילד לא יודע לענות. אולי לא מבין את השפה
אולי לא יודע איפה כואב.
לפעמים כואב בתרמיל.
לפעמים כואב ברגליים.
לפעמים כואב בזיכרון.
שבועיים וקצת בלי חיבוק. הוא תוהה איך יכול להיות
שאנשים עוברים חיים שלמים ללא.
כשישוב יחבק את כולם חזק.
כשאשוב אתחיל לנשק על שתי הלחיים.
אולי אפילו על הפה.
בנתיים, הוא לומד לחבק גם את הכאב,
כדי שהוא,
הכאב,
לא יעבור חיים שלמים,
ללא.
הנוף
"כשהנוף ינוע סביבי מהר יותר,
מה אתה רוצה שיקרה
לך?"
פרק 9: השעות
פרק 9: השעות
הוא שם לב שיש המון שעות.
נדמה שבתחילתו של יום עוד נותרו שעות בכיסיו, שעות בתרמילו,
שעות על יד בלי שעון יד.
כל כך הרבה שעות, יותר משידע מעודו, יותר משיכול לאכול.
מחוגי ליבו מתרוצצים, מנסים לקצוב את החלל, להקדיש ולקדש,
להחסיר ולחסר, להצמיד ולחבר.
וערימות.
שעות על גבי שעות על גבי שעות.
ואט אט מהר מהר נדמה כי השעות בוחרות מי הן רוצות להיות,
וכל שעה ביום בוחרת מלבושיה,
בוחרת מנגינה. בוחרת שיח או שתיקה.
בוחרת את הנוף, המתאים לשעתה.
שעות יקיצה ושעות הרהור,
שעות הקשבה ושעות בִּרְבּוּר,
שעות של שפל וגאות,
שעות של מבט לפנים וחוץ,
שעות כאב ושעות תקווה,
שעות עצימה ושעות פקיחה,
שעות עבר ושעות עתיד,
שעות געגוע ו.. בעצם.. זה תמיד.
נעים הליכות מסביר דרכים
"חשבת פעם
באיזה מקצב היית מתופף עליי
ללא ידעת היכן נקודה של 'סוף'?
או אם היו יכולות לזכור אצבעותייך
כי אם נאריכן
יגעו בעקבייך,
האם היו רצות?
הֱיֵה נעים הליכות
מסביר דרכים
גם למים יש טעם
לאלו שלשתות
יודעים"
פרק 10: סבבה לגמרי
פרק 10: סבבה לגמרי
הוא ומוטק'ה יושבים על הספסל ליד הנהר המקומי.
מוטק'ה מכרסם תפוצ'יפס תוצרת חוץ ומתלונן על כך שזה לא מלוח מספיק. נשים בגיל הישיבה יושבות בעבר השני ותופסות צבע די רגיל. מוטק'ה אומר שגם אם היו משלמים לו הוא לא היה נוגע בהן. לאחר כמה דקות מתחרט ואומר שתלוי במחיר. לאחר כמה דקות מתחרט ואומר שמוכן, אבל יעשה זאת "בשבילן". לאחר כמה דקות שואל אם הוא חושב שהן תרצנה אותו. לאחר כמה דקות הן הולכות לישון.
מוטק'ה שואל מה הקטע עם הטבע.. הוא אומר לו שהוא כבר אמר לו בעבר שאין כזה דבר "טבע" –
הכול טבע, גם עיר זה טבע, פשוט מסוג אחר. מוטק'ה אומר שיפסיק לחרטט ואם עיר הייתה טבע אז הוא לא היה גורר אותו למסע המפרך הזה.
"יותר קשה מיציאת מצרים החרא הזה.."
"אבל אתה נהנה, לא?" הוא מחייך
"לעיתים… לעיתים.. אבל איפה הספרדיות?"
הם מביטים סביב
"כנראה עם הספרדים."
"או הצרפתי-קוריאה המזרחית האלה.." מוטק'ה מוסיף וזורק אבן לנהר
לאחר כמה שניות נעמד ואומר
"נו.. אז מה עושים מה עושים?"
"מה אתה רוצה לעשות?"
"לא יודע, אין פה מסיבות? סמים? פאבים? אסאדו??"
"אסאדו זה לא פה"
"אז בשביל מה כל הספרדית הזאת?"
"בוא שב, תירגע, תסתכל איזה יופי.."
"מה יופי? מה? יופי? יופי זה שווארמה בלאפה, ליד חבורה של יפות מהנמל."
"מה אתה מזיין? מתי היית בנמל?"
"לא הייתי, חשבתי שיש להם פה."
"אולי בסוף נגיע לנמל, כרגע יש הרים, גבעות ועצים. ויין."
"אז תביא צ'ייסר. ומָסָכִים. ולמה אין קליטה?"
"יש קליטה."
"אתה לא קולט אותי! משעמם לי! אני מתגעגע!"
"הופה… למי?"
"אליך יא זין! הגענו לפה ונהיית כולך ישו וחצי"
"יש מצב. יודע מה, בוא יש לי רעיון"
"אם זה עוד פעם לראות את הזריחה על הר שחרר אותי. וגם לא ארוחת טעימות. וגם לא ביקור בכנסייה."
"אז לא חשוב"
"אתה רואה? רק אתה נהנה. בשביל מה הבאת אותי יא מפגר?"
"כדי להנות עוד קצת. חוץ מזה אתה חייב להיות קצת יותר שקט או שאני מעלים אותך..סבבה?"
"סבבה"
מוטק'ה מתיישב, לוקח שאיפה עמוקה ומתרכז בנהר.
לאחר כמה דקות אומר בשקט של ילד נעלב "רק שתדע שאם אני ממש ארצה, גם אני יכול להעלים אותך.. סבבה?"
הוא מביט בו ומהנהן.. חיוך סודי על פני שניהם.
"סבבה מוטק'ה.. סבבה לגמרי.."
"יא זין"
הוא צוחק והולך לארוחת טעימות.
לבד.
לפעמים אני לא מבינה
"לפעמים אני לא מבינה
אל מי אתה מדבר.
או לאן אתה הולך.."
פרק 11: שורשים וגבולות
פרק 11: שורשים וגבולות
הוא רוצה להתחיל היכן שהיא מתחילה ולא היכן שהיא נגמרת
ועם זאת לדעת מה שייך לו ומה לא.
לדעת איך ללטף כאב ולא לכאוב אותו, זה בלבול ידוע.
הוא חושב על עצים. כמה אנחנו לא יודעים מי הם ומה הם. בשבילנו הם גזע, ענפים, עלים,
מראות לעונות השנה.
האם ראיתי פעם את צמאון השורש? את גישוש הזקיקים הטריים מבעד למחסומי אבן?
דרך קירות אדמה?
תמיד חצי. תמיד צד אחד.
כאילו העץ נגמר בנוגעים באדמה והשורשים הם אגדה רחוקה שמדי פעם אנחנו טורחים להזכיר.
ומה מספרים שם מתחת לאדמה?
אגדות על נשירות עלים והחלפת צבעים, פוטוסינתזה וקרני שמש.. סיפורי ילדים..
הוא רוצה להיות שורש שזוכר עלים. להיות ענף שיודע ללגום מים.
ולהיפגש בנקודת השקה באדמה..
כך, הוא יתחיל היכן שהיא מתחילה,
לכיוונים מנוגדים ולאותו הכיוון,
בעת,
ובעונה,
אחת.
נמצא
"ישנם רגעים
בהם אתה עוצר.
לא כדי להמתח,
לא כדי ללגום מים,
לא כדי לשלוף מפה,
אלא כדי באמת להתבונן.
אני מרגישה זאת ברגליך.
בדרך בה הן ננטעות באדמה
ומרחפות ממנה באותו הזמן.
כיוונים מנוגדים
ונוכחות מוחלטת..
נמצא."
פרק 12: רומנטיקה
פרק 12: רומנטיקה
מול הגשר המוזהב, מעל מליוני אדוות שקטות,
בשעת ההעלמות.
הוא תוהה האם רומנטיקה נועדה רק לשניים,
האם הוא יכול להקדיש את היופי הזה לעצמו?
האם התשוקה הזו מיועדת להתפרק רק עבור נמענת
נפקדת?
כמה אהבה בכיסיו ללא בית?
אולי זה הבית?
אולי הרגע הזה. שלו. עם עצמו,
הוא הוא תכליתה.
מה היה אומר? כיצד היה מלטף?
באיזה רוך היה מנגן הילוכיו עבורה
אם הייתה?
ואולי ישנה?
"באופן בו אתה רושם את ליבך,
בָּרַכּוֹת בה אתה מפלס בין רשמי
הכאב והזוהר,
ביופי הזה, שהוא רק שלך,
שם… שם…
אתה אוהב אותך."
נמצא
"על מה אתה מדבר?
אתה עושה איתי אהבה
בכל יום כבר תקופה..
אתה ואני.
ואתה לבדך."
פרק 13: המסע לנקודות ציון
פרק 13: המסע לנקודות ציון
הוא מגיע
ומגיע שוב
ומגיע שוב
ופעם נוספת
והנה עוד נקודה, לפעמים זריחות גדולות, לפעמים
נביטה קטנה לפעמים דממה
ועוזבים..
ומגיעים שוב.
"מהן הנקודות הללו שבולטות לי בציור?
כמו אלפי כוכבים ברקיע הלילה
מתחברים כפי שארצה ובלי שארצה"
הוא הגיע.
ויגיע שוב.
ושם. כלומר פה. אפילו כאן. מעניין לראות אחר
מה אנשים הולכים. בעבור מה הם מחליפים
את מחויבותם לפקוח עיניים בבוקר.
הוא הבין שהוא לובש בגדים לא נכונים. זה לא שהם
לא נכונים כמו שהם קצת רגילים. משאירים אותו פשוט.
לא מדי. אבל פשוט למדי.
הוא לא מרגיש מיוחד. או מושך. או בולט. או סגור.
פשוט רגיל.
אולי זה מה שהוא חיפש? ללכת. פשוט. ללכת פשוט.
להיות רגע "כמו כולם"
לוותר על שעושה אותו הוא.
לרגע.
ואיך זה שהרגיל שלו לעיתים נדמה עקור?
והזמן. בין הנקודות. נראה שאנחנו רוצים לעצור
אותו כל הזמן. למסגר אותו. להפוך אותו לחומר שנוכל
להתייחס אליו. תמונה. תאריך. נקב.
אולי צריך לשכוח ממנו ורק כך נוכל להיות
איתו שלמים ושלווים.
והמסע.. של מישהו. מה חשב על עצמו ההולך הזה?
ההולכים אחריו? ימים טובים? ימים רעים?
ארוחה דשנה או הליכה בשביל.. מחשבות.
לפעמים משעמם. גם להולכים הגדולים.
"ואני?. אני לא הולך גדול?" הוא חושב לעצמו.
איכשהו, המסע שלו, על כאביו, תובנותיו, היופי שבו
והצביטה שבו,
נדמה לו הכי חשוב בעולם כולו.
ובמקרה שלו,
הוא צודק.
מותר
"ומותר לחייך,
גם כשאתה רגיל."
פרק 14: הרגעים האלה / ~
פרק 14: הרגעים האלה / ~
ליד הגלים הגדולים
אחרי 10,000 צעדים
הוא מרשה לעצמו שוב לעצום עיניים
לפגוש שוב פָּנִים אל מול פְּנִים
את ההוא שצעד את הצעד הראשון
אי שם בשם
והצבעים כולם באים לו
והוא מבין
הוא מבין
שהוא,
יכול להתאהב במדבר ובאוקיינוס
באותו הזמן
בנטע הזעיר ובצמח המטפס
הוא סוף סוף
מבין
את עצמו
כולו.
פעימות
"אולי תוך כדי הליכה
היה לך קשה
להאזין לי…
עכשיו, כשאתה יושב,
אפשר להרגיש
את פעימות הלב
בלב,
ולא רק ברגליים"
פרק אחרון: היכרות
פרק אחרון: היכרות
שזוף פנים וקרוע עור הוא צועד על החצץ.
האבנים המתפצפצות מנגנות זמר עתיק במקצב חדש
שמזכיר לו נשכחות, שחורט בו תווים טריים.
הגב כבר לא כואב כעת. גם לא הרגליים. אין גרד ואין
פחד. אין סיבה לרוץ או לברוח. נדמה לו
שאפשר פשוט להתקדם. הוא מביט סביב שונה מעט.
דומה מעט.
השמיים מעוטרים בכל סוגי ענן.
הוא נכנס.
אין קירות.
הרוח נושבת, נעימה. מלטפת את פניהם.
"חזרתי"
"אתה חושב?"
–
"אתה נראה שונה.."
"כן.. נתתי לאיזה סַפַּר קירח בשם ויקטור לקצץ לי את הזקן.. מפה לשם..-"
"לא זה. העיניים. שונה בעיניים."
"כן, גם לי נראה."
"מה שלומך?"
"אני חושב שטוב. אתה? הייתי בטוח שלא נתראה יותר"
"אז תפסיק להיות כל כך בטוח.. אני חושב שאחרי השיחה
הזו לא נתראה. אבל תמיד תוכל לכתוב לי.."
"את זה אני לא אשכח.."
השמיים מחליפים צבעים. הרים בגלים. עמקים בגשרים.
מילים במנגינות..
"אני מפחד"
"ממה?"
"לפעמים, אני מפחד שישכחו אותי"
"בגלל זה צעדת?"
"לא יודע"
"בגלל זה צילמת?"
"אולי"
"בגלל זה אתה כותב?"
".."
"יש בי אהבה אדירה אתה יודע?
והלכתי אותה כמעט בזעם. רצתי אותה בתשוקה,
קפצתי אותה בכמיהה.
ואני מרגיש שבהגיעי לקצה, לכאן, שוב לכאן,
אני רק מתחיל לגעת בקצוותיה"
"אז תיגע. תבער. תהיה. תחזור אליה.
שוב ושוב ושוב ושוב…"
"היא לא תשכח אותי?"
"אתה זוכר אותך?
"כן."
"אז אין שום סיכוי לשכוח."
בעיטה בלב.
להתאהב
להתערב
להתערבב
לאהוב כמו לשכוח.
להעז כמו לצעוד
לחזור אל הדלתות
כדי לצאת ממפתנן.
נדם הכול.
גלי אוקיינוס באוזן
אבני ביניים ברגליים
שיכר גרון
אחוז זיעה וכוח
הוא סוף סוף יכול היה
לראות אותה
ולא רק לשמוע
משתרעת לפניו
ומאחוריו
מלאת תשוקה, כאב ועדינות
כמו פסל חי. יָשֵׁן.
כאילו אם תנשוף עליו, יקום. יתחיל לנוע..
בין דמיון למציאות
בין שינה לערות
בין חדרים לשדות
בין עטים למחברות
בינו לבין דרכו.
לא נסגרה דלת כשיצא. כי כבר לא הייתה כזו.
לדרך
"היה לי לעונג
לחוש אותך
על כל צעדיך
הכבדים והקלים
הנמרצים והרצוצים..
זכור שטביעות רגליך –
הן סיפורך
וצבעי ליבך –
השמיים שמגינים עליו.
ושבעצם,
אני נולדת
כשאתה בוחר לחיות.
אז צא לדרך ידידי,
אתה חי.
אתה חי."
