בשדרה הראשית של העיר שלנו יש זקנה שְׂרועה על המדרכה.

אני עוצר. צועד בצעדים זריזים. מנסה להבין מה קרה. שני גברים ואשה נוספת נמצאים מסביבה.

בבית שלנו. בו אנו גרים. הדלת נפתחת. לאט. קבענו להיפגש בשעה 15:00.
אני נכנס בעייפות, נסיעה שלמה לגמתי פרופורציה עד שהגעתי למפתן דלתנו. אני נכנס לתוך חדר שינה.

את ישובה על המיטה שלנו. ישובה. שקטה. אני רואה אותך. שוב.

מתלבט אם להזיז אותה, כל החוקים והסְכֶמוֹת מתרוצצים לי בראש. היד שלה מקופלת תחת גופה,

הפנים שלה מלטפות את האספלט, אני מתכופף לעברה, מנסה לתפוס את עיניה, לדעת אם היא בהכרה.

מתיישב כמוך. מולך. אחד מול השנייה. אני מספר לך מה קרה. את המומה. אחרי שיחות החולין יש שקט. 

שקט בצורת דגל, בצורת סירנה, בצורת צעקה, שקט שרוצים לצרוח לתוכו.

איך קוראים לךְ? איך קוראים לךְ? האנשים מסביב מתלבטים מה לעשות.
להפוך או לא להפוך. עצות סיסמאות ואמרות. דם מתחיל לטפטף באיטיות מפניה. 

טיפה ועוד טיפה של דם סמיך שמצטבר לשלולית קטנה בה משתקפות עיני הזקנה. איך קוראים לךְ?

את בוכה. אני בוכה. אף מילה לא נאמרת. והכול ברור לנו כאילו קיבלנו הודעה מראש. התראה. 

משהו בִּפְנִים יודע. מדברים על כך שלא היה מספיק ועל כך שיכול להיות יותר ועל אושר אפשרי 

ועל חופש ממשי ומילים על ערימות מילים על ערימות מילים שרק מתיימרות להבין את תחושת החיבוק שלנו. 

הסכרים נשברים.

אני רוצה לעצור לה את הדימום, הדם לא מפסיק לזרום ומתחיל ליצור נחילי דם על המדרכה לכיוון הכביש. 

אני מרים את רגליי כדי שהוא לא יגע בי, מתרומם ומחפש נייר, ניירות, בד, כל דבר. 

רגע לפני שאני מוריד את החולצה כדי ללחוץ על אפה מישהו דוחף לידי מגבונים לחים, שולף ולוחץ על האף. 

הופכים אותה. לא מתנגד. מרימים רגליים, לא מתערב. איך קוראים לךְ? אני שואל ומנגב בעדינות את פניה.

היא עונה לי.

יש לי שם. זו רק מילה. אבל היא שווה הרבה.

ההיסטוריה שלנו מפעפעת לי בוורידים, אני מלטף את פנייך מנסה להרגיע אותך ומתערבל בעצמי
וכשאני חוזר את מתפרקת. חבוקים, שכובים, אבלים, בוכים. שני אנשים אצילים שלא רצו אי פעם לפגוע, 

שרצו רק לנגוע, סוגרים את הדלת כדי לנשום עמוק יותר, כדי לאפשר לרגליים של האיש השני לרוץ בשדה. 

אני בוכה כמו שאף פעם לא בכיתי. באף רגע, באף סרט, באף כאב, באף לוויה. 

אני בוכה כמו איש שיודע להרגיש.

יש הכרה. מנסה לדובב ולשאול עוד פרטים, ממשיך לנגב את פניה. אני שומע את סירנת האמבולנס מתקרבת
ומנסה להרגיע. האנשים מסביב אומרים לי מה לעשות ואני יודע שאני רק רוצה ללטף את מצחה ולומר לה
שהכול יהיה בסדר ושכלום לא קרה. אני שופך קצת מים על ראשה ומלטף ברוך את שערה הלבן כאילו הייתה ילדתי. קצת מים על שלולית הדם. הכול מתערבב אבל לא נעלם.

אנחנו מדברים עבר והווה ועתיד. אנחנו שותקים כאב. מתנשקים בתשוקה של אובדן, בניסיון לתפוס עוד מצמוץ,
עוד קמצוץ של הביחד שלנו. שבקרוב יֵרָאֶה זיכרון. שבקרוב ננסה להשתיק ולחסום. בוכים.

אני אומר לך שאני חושב שאת בפתחה של תקופה מיוחדת. תקופה שתשנה את חייך.

את אומרת שאני איש מיוחד. שאני צריך להיות מאושר. שאני צריך למצוא את האושר שלי.

אחת הנשים מתקשרת לביתה של הזקנה, היא כבר מדברת בעצמה ואומרת שהיא לא צריכה אמבולנס.
אבל הוא כבר כאן. הפארמאדיק יורד באיטיות ללא לחץ, שם על עצמו כפפות. 

אני מביט בידיי האדומות ומחייך לעצמי. הוא שואל שאלות, עונה בקרירות ועוזר לה לעמוד כדי לשבת על האלונקה. 

היא אומרת שהיא לא צריכה. היא צריכה.

אנחנו מתחבקים חזק. לטבוע אחד בשני. להעלם בתוך הרגע הזה. אחת ולתמיד, לקפוץ אחורה או קדימה.
להיות בו ולשרוף אותו באותה הנשימה. זה אנחנו, זה החיים השלנו, זה המהות שלנו. 

את ואני. אני ואת. אהבה. מילה אחת שלא יכולה לפתור את הבעיות של עצמה. 

על הסדינים שלנו. שבמיטה שלנו. בבית שלנו.

אני מתחיל לשטוף את המדרכה עם שאריות המים שבבקבוק ולאסוף את המגבונים שלחים מדם.

חלק מהאנשים מתחילים להתפזר, חלק מתעקשים להישאר ולהבין ולסדר ולדבר. אני מבין שזהו.
אני אוסף את חפציי, אומר להתראות לאנשים, לחברים הזמניים שלי, לקהילה שיצרנו כדי לא לאבד מישהי מאיתנו. תרגישי טוב…אני נוסע הביתה, לבית שלנו.

אני אומר לה שאני חושב שזה התפקיד שלי בסיפור שלה – לאפשר לה לצאת למסע שלה עם עצמה, 

לשכנע אותה להביט במראה ולאהוב. לא בחוץ, לא את העולם, לא אותי. אותה. את עצמה.
היא שואלת אותי מה היה התפקיד שלה בחיי. אני בוכה. אני פותח את הפה… ובוכה. מחבק ובוכה.

בדרך אני חולף על פני אנשים, בניינים, חושב רק על המבט החלול שהיה לאשה כשפניה היו על המדרכה, 

על שלוליות הדם שלא הפסיקו לגדול ועל המהירות בה אדם יכול לשוב מתהומות ללחיות. 

פרופורציה אני ממלמל לעצמי ורוצה כבר לספר לך. רק לך. רק את תביני.

התפקיד שלך, אני אומר בלחש, היה להראות לי שאני יכול לאהוב בלי לשקר.
את מחבקת אותי. אני בבית. את הבית. ואני יודע שהדקות נוקפות ובקרוב שנינו נעבור דירה. 

תמיד להיות בתנועה ככה הייתי אומר לך.

אנחנו שכובים חבוקים.

קצת צוחקים.

קצת בוכים.

לראשונה כל כלינו מנגנים.

והזמן חולף.

אני צריך ללכת. ולפעמים לצאת מתוך חדר, לסגור איזו דלת, 

נראה כמו מסע קשה שאין לו קו סיום ובסופו רק ליפול, ליפול בלי לקום.

עוד נשיקה. חישוב. עוד אימרה על משהו חסר חשיבות.

יהיה בסדר אני אומר ומלטף. יהיה בסדר את מסכימה ומביטה בי עמוק.

נדבר.

נדבר.

הדלת נפתחת.

הדלת נסגרת.

אמבולנס לוקח אשה זקנה שלא תזכור את פניי 

ולא תדע שליטפתי פניה או שאלתי לשמה.

והזמן לוקח אותנו רחוק מכאן 

ומותיר את קירותינו חיוורים,
את רצפתנו שקטה ואת מיטתנו קרה,

וכל אלו לא יזכרו שהייתה אהבה.

אך הייתה.

וישנה.